אתמול חזרנו משלושה ימים בנגב, איזה כיף לטייל!
תוך כדי הטיול נזכרתי באחת הטעויות שעשיתי בחיי.
לפני מספר שנים חינכתי כיתה י"ב בנות ויצאתי איתן לטיול שנתי באילת. הבהרתי להן שכולן חייבות לצאת למסלול, כי חלק מהטיול זה גם ללכת בשטח ולעשות את המסלולים. רחל (שם בדוי), אמרה לי שקשה לה ללכת והיא מבקשת לא לצאת למסלול. לא ויתרתי ואמרתי לה שהיא חייבת לצאת. התחלנו ללכת, מהר מאד הבנתי שבשבילה כל צעד זה סוג של קריעת ים סוף, לפני כל צעד היא אמרה: "איני מסוגלת ללכת, אין סיכוי שאצליח, בחיים לא אעבור את זה, אני מתה וכו'…" האוטובוסים כבר נסעו ולא היתה לנו ברירה אלא להמשיך. הייתי צמודה אליה לאורך כל המסלול והשקעתי את כל האנרגיות על מנת שתצליח לעשות עוד צעד ועוד וצעד. ממש בנס הגענו לסוף המסלול, וזאת, לאחר שהשמש כבר שקעה…
אני חייבת לציין שבסוף המסלול היא אמרה לי משפט שלא אשכח: "אמא שלי לא תאמין שעשיתי את זה",
מטעויות לומדים, ומאז תלמידה שאומרת לי שקשה לה ללכת, איני מחייבת אותה, ממש לא. ולא בגלל שאיני מאמינה בה, אלא שאני חושבת שצריך ללכת בהדרגה. אפשר לקרוא את הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" גם כ: "חנוך לנער על פי דרגו". אי אפשר לקפוץ מעל הפופיק.
ואיך זה קשור לבריאות טבעית?
תמיד שואלים אותי: אין אצלכם ממתקים בבית? הילדים לא אוכלים זבל? והתשובה שלי חד משמעית: אי אפשר לכפות על ילדים, כפיה גורמת לשנאה והמחיר גבוה. מה שכן, צריך להרגיל ילדים לבריאות. ולכן לדוגמא בטיול, לצד מרשמלו וקולה, תמיד היו הרבה פירות וירקות… המעניין הוא שהם כל כך חכמים ומשום הם מתמגנטים לפירות ולירקות…
